<h1>סמ"ג עשין סימן צ"ה</h1>
<h2>דף לח:</h2>
מנה לי בידך על משכון זה אין לך בידי עליו אלא חמשים הרי זה מודה במקצת ואם אין המשכון שוה מאה אלא חמשים או פחות הרי זה נשבע ומשלם החמשים שהודה בהן, היה המשכון שוה מאה או יותר אמרינן בירושלמי (שבועות דף ל"ב ב') נאמן המלוה לומר עד כדי המשכון הלויתיך עליו לפיכך המלוה נשבע ונוטל מדמי המשכון, היה המשכון שוה שמנים נשבע המלוה שאין לו בה פחות משמנים ונוטלן מן המשכון ונשבע הלוה מן התורה על העשרים שכפר בהן, כפר בכל ואומר אין זה משכון אלא פקדון ואין לך אצלי כלום נשבע היסת על העשרים (ע"פ רמב"ם טוען ונטען פ"ד ה"ו).
אין מודה במקצת הטענה חייב שבועה מן התורה עד שתהא ההודאה ממין הטענה (רמב"ם טוען ונטען פ"ג ה"ח) כרבה בר נתן דבפרק המניח (ב"ק ל"ה ב') וכן תנא קמא דרבן גמליאל בפרק שבועת הדיינין (שבועות ל"ח ב') ומפרש בפ"ק דבבא מציעא (ה' א') דשני מקראות כתובין כתיב הוא וכתיב זה חד להודאת מקצת הטענה וחד להודאה ממין הטענה, ועל דברי רבה בר נתן מקשה בפרק המניח מאי קמ"ל תנינא משמע דפשיטא ליה שכך הלכה וכן בסוגיין דשבועות (ל"ט ב') דהטענה שתי כסף משמע דרב ושמואל בעו הודאה ממין הטענה (ע"פ רי"ף שבועות דף י"ט ב'). טענו ביריעה בת עשרים אמה והודה לו ביריעה בת עשר אמות הרי זה נשבע מפני שיכול לחתכה ולהעמידה על עשר וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם שם ה"ט).
פסק רב האי גאון (משפטי שבועות שער שבועת היסת) אע"פ שלמדנו מתוך משנתינו דפרק שבועת הדיינים (שבועות ל"ח ב') גבי טענו כלים וקרקעות שאין כפירת הקרקעות והודאתן מביאתו לידי שבועה דאורייתא מכל מקום נשבע שבועת היסת על הקרקעות. אע"פ שמוכיח התם (מ' ב') שעיקר היסת נתקן בדבר השייך בו אישתמוטי קא מישתמיט מכל מקום הואיל והתחילה התקנה תיקנו בכל דבר ואפילו בחפץ שהוא בעין ואמר חבירו שלי הוא ולפיכך כשמקשה בפרק קמא דב"מ (ו' א' ותד"ה אלא) עלה דרב נחמן דאמר משביעין אותו שבועת היסת נימא מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא אינו מתרץ התם אישתמוטי קא מישתמיט כמו שמתרץ על אחרים שלמעלה.
שנינו בפרק שבועת הדיינים (שבועות ל"ח ב'), אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן אחד הבא בטענת עצמו ואחד הבא בטענת אביו, אפילו בטענת ודאי, לפי שזה המקצת שהודה בו לקטן אינו אלא כמשיב אבידה, וכן אם כפר הכל ועד אחד בא והעיד לקטן אינו נשבע שזה עד אחד ואין שם תובע שתביעת קטן אינה תביעה גמורה (ע"פ רמב"ם טוען ונטען פ"ה ה"ט ע"ש ומ"מ וכס"מ). ותניא בירושלמי (שבועות דף ל"א א') כי יתן איש אל רעהו פרט לקטן עד כדי[ן] שנתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל רעהו עד שתהא נתינה ותביעה שוין. ובהגוזל קמא (ב"ק ק"ו ב') דורש דבר זה מדבר שניהם. הורו הרב יוסף הלוי ורבותיו שאע"פ שאין נשבעין על טענת קטן שבועה מן התורה שבועת היסת נשבעין שלא יהא כל אחד ואחד נוטל ממונו של קטן והולך לו (ע"פ רמב"ם שם ה"י). קטן שתבעו (לגדול) [הגדול] אם טענו בדבר שיש בו הנאה לקטן כגון עסקי משא ומתן והודה הקטן נפרעין מנכסיו ואם אין לו ימתין עד שיהא לו וישלם, ואם כפר לו הקטן ממתינין לו עד שיגדיל וישבע היסת, ואם טענו בדבר שאין לקטן הנאה בו כגון ניזקין וחבלות אע"פ שמודה ואף על פי שיש לו ממה לשלם פטור ואפילו לאחר שהגדיל, ואם היה התובע מן הנשבעין ונוטלין כגון השכיר וכיוצא בו שיש בו הנאה לקטן שישתכר לו שכיר הרי זה נשבע ונוטל מן הקטן (רמב"ם שם הי"א). החרש והשוטה אין נזקקין להם לא לשבועה ולא לפרעון ולא לטענתם על אחרים ולא לטענת אחרים עליהם אבל הסומא הרי הוא כבריא לכל דבר (ע"פ רמב"ם שם הי"ב).
<h2>דף לט:</h2>
אין מודה במקצת הטענה חייב שבועה מן התורה עד שיודה בפרוטה או יותר ויכפור בשני מעות כסף או יותר (לשון רמב"ם טוען ונטען פ"ג ה"א) שהלכה כרב שאומר כן ותני רבי חייא לסיועי בפרק שבועת הדיינין, וכתב רבינו משה (שם) שהפרוטה היא משקל חצי שעורה של כסף נקי וכמה הן שני מעין משקל שתים ושלשים שעורות של כסף מזוקק.
<h2>דף מ.</h2>
אמר רב נחמן אמר שמואל לא שנו שצריך שתי כסף אלא בטענת מלוה והודאת לוה אבל אם אמר לו פרוטה יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ועד אחד מעיד שיש לו הרי זה נשבע שכל מקום ששנים מחייבים אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה. הורה רבינו משה (טוען ונטען פ"ג ה"ז) שהנשבעין ונוטלין צריך שיכפור הנתבע בשתי מעין.
אמר שמואל (שבועות מ' א') טענו חיטין ושעורין והודה לו באחת מהן חייב, וכן הלכה שהרי רב פפא דבתרא הוא סובר שם כמותו בפרק שבועת הדיינין (מ' ב') כאשר ביארנו למעלה [הו' בשבועות מ' ב'] וגם סתם התלמוד אומר בפרק קמא דבבא מציעא (ד' ב') דהיכא דטענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות היה חייב שבועה אם לא שאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות. אמר רב ענן אמר שמואל (שבועות מ' ב') התחיל הטוען ואמר כור חיטין יש לי בידך וקודם שהשלים הטוען לאמר וגם כור של שעורין יש לי בידך אמר לו הנטען אין לך בידי אלא כור שעורין אם נראה לדיין שהנטען כמערים חייב שבועה ואם לפי תומו פטור (ע"פ רמב"ם טוען ונטען פ"ג הי"א) משבועת התורה ומדמי שעורין. ואמרו הגאונים שאם אמר התובע ודאי כדבריך שיש לי כור שעורין בידך אבל איני שואל עתה כי אם כור חיטין כי איני רוצה לתבוע כל תביעות שיש לי עליך בפעם אחת חייב זה לשלם לו כור השעורין. כור חיטין יש לי בידך אמר לו הן, וכור של שעורין אמר לו אין לך בידי שעורין הרי זה פטור משבועת התורה ואין זה מודה במקצת עד שיאמר לו בבת אחת כך כור של חיטין וכור שעורין יש לי בידך ויאמר לו הנטען אין לך בידי אלא כור שעורין וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם שם הי"ב). מלא עשרה כדין שמן יש לי בידך אין לך בידי אלא עשר כדין בלא שמן פטור שהרי טענו שמן והודה לו בחרסין, עשר כדין שמן יש לי בידך אין לך בידי אלא עשר [כדין] ריקנין חייב שבועה שהרי טענו הכדין והשמן והודה לו הכדין (רמב"ם שם הי"ג) כאדמון דאמר רבן גמליאל רואה אני את דבריו במשנת שבועת הדיינים (שבועות ל"ח ב').
<h2>דף מ:</h2>
אמר רב ענן אמר שמואל טענו שני מחטין והודה לו באחת וכפר באחת חייב והטעם משום שנאמר כסף או כלים לשמור, כל הכלים ככסף (ע"פ רמב"ם טוען ונטען פ"ג ה"ה ע"ש ובמ"מ) אמנם אמר בירושלמי (דף כ"ח א') א"ר חנינא והוא שיהו שוות שתי פרוטות שתהיה הכפירה בפרוטה וההודאה בפרוטה. ובשבועת הדיינים (ל"ט ב') דורש מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב ולא למעט מחט בא שחשוב הוא [שראוי הוא] לעשות מלאכה גדולה אלא למעט מחט שאין בה שוה פרוטה לפי הירושלמי, ולתלמוד שלנו שאין חילוק בזה בא למעט כלי גרוע כגון מרוקא וכיוצא בזה, פירש רבינו חננאל (ב"מ מ"ז ב') שהוא גרעין תמרה שמחליקין בו את הקלף, ואמרינן בפרק הזהב (שם) במנא דכשר לאפוקי דשמואל דאמר קונין במרוקא. עוד שם אמר רב פפא טענו כלי ופרוטה הודה בכלי וכפר בפרוטה פטור הודה בפרוטה וכפר בכלי חייב חדא כרב דאמר כפירת הטענה שתי מעות כסף וכל הכלים ככסף וחדא כשמואל דאמר טענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהם חייב.
שנינו בפרק שבועת הדיינין (שבועות ל"ח ב') מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום פטור ואמר רב נחמן (מ' ב') משביעין אותו שבועת היסת חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו עליו, אדרבה חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ומתרץ התם אישתמוטי קא מישתמיט סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה, רב חביבא מתני לדרב נחמן אסיפא דאיכא דררא דממונא, מנה לי בידך אמר לו הן ולמחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב. משמע שאין נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי (גיטין י"ד א' תד"ה ולא). נחלקו הגאונים בזה יש שהורו שהלכה כלשון ראשון שסתם התלמוד מעמיד דברי רב נחמן ארישא וכן בפ"ק דב"מ (ה' א' ותד"ה אין) מעמיד דברי רב נחמן ארישא ולזה דעת רבינו יצחק ורבינו משה (טוען ונטען פ"א ה"ג) נוטה. אבל רב האי גאון ורבינו יעקב פוסקין כרב חביבא שמיקל שאין אדם חייב שבועת היסת אא"כ יש דררא דממונא ובפ"ק דבבא מציעא (שם) שמביא דברי רב נחמן ארישא ראש הדבר הזכיר על דרך רמז, אמנם רב האי גאון פסק שאף אם אין שם דררא דממונא משמתינן ליה כשכופר הכל שאם לא יודה האמת שיהא בשמתא, וגם רבינו יעקב לא היה מוחה בדיינין אם היו משביעין אותו (שבועות מ"א א' תד"ה ומאן) ועכשיו נהגו כל בתי דינין להשביעו. האומר מנה יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים זוז והילך פסקו הגאונים שהלכה כרב ששת שאומר שנחשב ככופר הכל ופטור משבועת התורה ולא כרבי חייא שחולק עליו שהרי סתם התלמוד מקשה בפרק השואל (ב"מ ק' א') ועוד הילך הוא ולמה ישבע (שם ד' א' תד"ה ורב), וכן טענו חיטין והודה לו בשעורין פטור משבועת התורה (ע"פ רמב"ם שם). ואף מדמי שעורין פטור אא"כ תפס משלו כדמוכח בפרק המניח את הכד (ב"ק ל"ה ב'), ובכל אלו תיקנו חכמים שבועת היסת.
<h2>דף מא.</h2>
כל מי שנתחייב שבועה מן התורה הרי זה נשבע ונפטר ואם רצה להפך השבועה על התובעו אינו רשאי ואין הלכה כמר בר רב אשי שאומר שם (שבועות מ"א א' ותד"ה ולמר) דבאורייתא מהפכין שבועה וכן כתוב בתשובות קדמוניות של גאונים ובסדר תנאים ואמוראים כתב יד רבינו יוסף טוב עלם שהלכה כמר בר רב אשי בכולא תלמודא בר ממיפך שבועה דפרק שבועת הדיינים ואודיתא דפרק זה בורר (סנהדרין כ"ט ב'), וכן פוסק בערוך (ערך זג כפי' ר"ח) ורבינו חננאל פירש דהלכה כמר בר רב אשי בכל התלמוד בר ממיפך שבועה וחיורא, פירוש חיורא בפרק בהמה המקשה (חולין ע"ו ב'). עוד (שבועות) שם מפרש דבשבועה דאורייתא אם לא רצה לישבע נחתינן לנכסיה וגובין ממנו כל מה שטען חבירו עליו אבל בשבועה דרבנן אין יורדין לנכסים כמו שיתבאר, ותיקנו הגאונים בשבועה דאורייתא כשלא רצה להשבע להחרים סתם על מי שטוען עליו דבר שאינו כן ונותן. מי שנתחייב שבועה מדבריהם כתב רבינו משה (טוען ונטען פ"א ה"ד) שאם היה מן הנשבעין ונוטלין אינו יכול להפך השבועה. ואני אומר כי הדין עמו כמו שאומר בשבועות (שם) ובב"מ (ה' ב') תקנתא לתקנתא לא עבדינן ועתה קשה והלא מהפכינן שבועה דרבנן, אלא פירש רבינו שלמה כך תקנתא לתקנתא לא עבדינן כלומר שתי תקנות בעל כרחו של נתבע לא עבדינן אבל היפוך ברצון הנתבע לאו תקנתא לתקנתא היא, לפיכך אין לך שבועה שתהפך אלא שבועת היסת בלבד (ע"פ רמב"ם שם ה"ו ע"ש). וכן כתבו רב האי (עי' משפטי שבועות שער שבועת היסת) ורבינו שמואל שמהפכין שבועת היסת. וכל שכן הנשבעין בטענת ספק שאין יכולים להפך על התובע בטענת ספק. אבל רב אלפס כתב בשערים שלו (שער י"ז וע"ש בשער השני) שאין מהפכין שבועת היסת ואין מודין לו. הורה הרב רבי יוסף אבן מג"ש הלוי ורבותיו שאם אמר התובע אי אפשי בתקנת חכמים כגון זאת שתקנו [לי] חכמים לישבע וליטול אלא הריני כשאר כל התובעין הרי זה משביע את הנתבע שבועת היסת ואם רצה להפכה על התובע מחייבין את התובע להשבע שבועת היסת ויטול או ילך לו (ע"פ רמב"ם שם). היה המחוייב שבועה מדבריהם מן הנשבעין ונפטרין כגון הנשבעין על טענת ספק או מן הנשבעין היסת ולא רצה לישבע משמתינן ליה שלשים יום ואם לא בא ולא תבע נידויו מכין אותו מכת מרדות מדרבנן כי כן המשפט כל דחיילא עליה שמתא דרבנן שלשים יום ולא תבע שמתיה מלקין אותו ואחר כך מתירין לו את נידויו ואין יורדין לנכסיו כדאיתא בפרק שבועת הדיינין (שם) לפי שאינו מחוייב שבועה מן התורה (ע"פ רמב"ם שם ה"ה).
<h2>דף מא:</h2>
עוד שם אמר רבא מנה הלויתיך והשיב לו והלא פרעתיך בפני פלוני ופלוני ובאו פלוני ופלוני ואמרו לא היו דברים מעולם לא הוחזק כפרן כמו שאומר שם כל מילתא דלא רמי עליה דאיניש [אמר ליה ו]לאו אדעתיה, פרש"י כגון זה שלא היה לו לומר פרעתיך בעדים שהרי לא התנה זה עמו אל תפרעני אלא בעדים לפיכך לא שם אל לבו אם בעדים פרע או שלא בעדים ואם דרך שגגה אמר בעדים פרעתי אינו מוחזק כפרן בכך, לפיכך ישבע הלוה היסת ויפטר (עי' רמב"ם טוען ונטען פ"ו ה"ד). כיוצא בו תן לי מנה שהלויתיך ואתה בצד עמוד פלוני והשיב לו לא עמדתי בצד עמוד זה מעולם ובאו עדים ואמרו שעמד לא הוחזק כפרן כדאיתא בפרק שבועת העדות (שבועות ל"ד ב') שאין אדם משים דעתו לדברים שאין בהם ממש וכן כל כיוצא בזה (ע"פ רמב"ם שם).
<h2>דף מב:</h2>
שנינו בפרק שבועת הדיינים (ל"ח ב') מנה לאבא בידך והלה אומר אין לך [בידי] אלא חמשים פטור מפני שהוא כמשיב אבידה. ומסיק שם רב בגמרא (מ"ב ב') דאם אמר יורש בריא לי בזה אמר רבי אליעזר בן יעקב ישבע כדרבה, ואומר שם שחולקין הוא ורבנן בדרבה דאמר מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע, פירוש היה לו לפוטרו במגו דכופר הכל או ניליף מהכא דלא אמרינן מגו (ב"מ ג' א' תד"ה מפני) ומסיק חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. אע"פ שחזקה שאין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו יותר ברורה כדאמר באותו פרק (שבועות מ' ב') זהו באדם שכופר הכל אבל במודה במקצת הטענה מסתמא אותו מקצת יש לו ובאותו מקצת שיש לו אין שייך לומר אישתמוטי קמישתמיט כי אם על אותו מקצת שאין לו דסבר עד דהוו ליה זוזי ופרענא ליה אם כן טובה החזקה כאן דאין אדם מעיז [פניו]. וגם בפקדון שיש הרבה משניות בשבועות דמודה במקצת הטענה חייב וכופר הכל פטור כי ההיא דמנורה בת עשר ליטרין (מ"ג א') וההיא דעשרה גפנים טעונות מסרתי לך (מ"ב ב'), חזקה אין אדם מעיז פניו לכפור במה שחבירו מכיר בשקרו (כתובות י"ח א' תד"ה חזקה). ומסיק שם שלא תאמר הואיל ואינו מעיז פניו נאמינוהו באותו מקצת שכופר ולא ישבע (שם י"ח ב' תד"ה ובכולי) לכך הוא אומר ובכולי בעי דלודי [ליה] והא דלא אודי אישתמוטי קא משתמיט עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה ואמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה, רבי אליעזר בן יעקב סבר לא שנא בו ולא שנא בבנו אינו מעיז הלכך לאו משיב אבדה הוא ורבנן סברי בו אינו מעיז אבל בבנו מעיז ומעיז ומדלא מעיז משיב אבידה הוא. ומשמע מדרבנן נמי דכופר הכל פטור אפילו במקום שיכול להעיז (כתובות י"ח א' תד"ה מפני). ופוסק רבינו יעקב ורבינו משה (טוען ונטען פ"ד ה"ה) שהלכה כרבי אליעזר בן יעקב שמשנתו קב ונקי וגם רב מעמיד סתם משנה בפרק שבועת הדיינים כמותו וגם סוגית התלמוד כן בדברי רבא (שבועות מ"ז א') (בסמוך) כאשר יתבאר [בסמוך], ואע"פ ששמואל מעמיד סתם משנה בדברים אחרים מכל מקום אמשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי אינו חולק. ומה שרבי אליעזר בן יעקב אומר בדבריו פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו אע"פ שהיורש טוען בודאי מפני שחכמים חושבין אותו בטענת עצמו הואיל ויכול להעיז (שם מ"ב א'). גרסינן בפרק כל הנשבעין (מ"ז א') אמר רבא כוותיה דרבי אבא מסתברא דתני רבי אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין היכי דמי אי דאמר ליה מנה לאבא ביד אביך ואמר לו חמשים אית ליה וחמשים לית ליה, פירוש (רש"י) ומיירי בטענת בריא דומיא דבין שניהם, מאי שנא איהו ומאי שנא אבוה, פירוש שסובר כרבי אליעזר בן יעקב שמחייבו שבועה בטענת בריא, אלא לאו דאמר ליה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא משום דאבא כי האי גוונא חייב כמו שמפרש רבא עצמו בפרק השואל (ב"מ צ"ח א') מנה לי בידך והלה אומר חמשים איני יודע והשאר אני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם, ומכללה של זאת נאמרה שם לכך הוצרך פסוק לפטור יורשין (שם תד"ה דאמר).
למדנו עוד שם (שבועות מ"ב ב') מתוך המשנה והברייתא שאין מודה במקצת הטענה חייב שבועה מן התורה עד שיטעננו בדבר שבמדה ובמשקל או שבמנין ויודה לו בדבר שבמדה או שבמשקל או שבמנין (רמב"ם טוען ונטען פ"ד ה"א). ויש לפרש הטעם שלמדנו זה מכסף שהוא דבר מסויים שתי מעות. אבל אם אמר לו כיס מלא דינרין מסרתי לך והלה אומר לא מסרת לי אלא חמשים, מאה דינרין מסרתי לך לא מסרת לי אלא צרור של מעות ולא מנית אותם בפני ומה שהנחת אתה נוטל הרי זה פטור משבועת התורה וכן כל כיוצא בזה (ע"פ רמב"ם שם ע"ש). בית מלא תבואה מסרתי לך והלה אומר לא מסרת לי אלא עשר כורים, עשרת כורים מסרתי לך לא מסרת לי אלא כרי זה ואיני יודע כמה כורים שהרי לא מדדתם בפני ומה שהנחת אתה נוטל פטור, בית זה מלא עד הזיז מסרתי לך והלה אומר עד החלון חייב וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם שם הל' ב'—ג'). במהדורה בתרא דרבינו יעקב ובספר חפץ פוסקין מכאן דהילך חייב וכדתני רבי חייא בפרק קמא דב"מ (ד' א' ותד"ה ורב), שחושבו מודה במקצת הטענה, אבל קשה דמקשה התלמוד בפרק השואל (שם ק' א') ועוד הילך הוא למה ישבע, וגם בסוגיית סתם התלמוד לשם (צ"ח א') גבי רישא בשתי פרות וסיפא בשלש פרות לא היה צריך לומר שם שמתו שתי הפרות אלא מפני שלא יהא הילך כמו שפירש רבינו שלמה, ומשנתינו דזה אומר עד הזיז יש להעמידה כגון שנרקבו אותן הפירות שהוא מודה בפשיעה (עי' שבועות מ"ג א' תד"ה זה). וכן פוסקין רבינו יצחק ורב אלפס (ב"מ דף ד' א') ורבינו משה (טוען ונטען פ"א הל' ג') דהילך פטור הוא.
<h2>דף מג.</h2>
שנינו בפרק שבועת הדיינים (שבועות מ"ב ב'—מ"ג א') טענו ענבים העומדים להיבצר ותבואה העומדת ליקצר והודה במקצתן וכפר במקצתן אם היו צריכין לקרקע הרי הן כקרקע לכל דבר ואין נשבעין עליהן אלא היסת אבל אם אין צריכין לקרקע הרי זה נשבע עליהן כשאר כל הטענות של מטלטלין שכל העומד ליבצר הרי הוא כבצור לענין כפירה והודאה (ע"פ רמב"ם טוען ונטען פ"ה ה"ד ע"ש) שהלכה כרבי מאיר שאומר כן לשם אע"ג דרבנן פליגי עליה משום דאמר בכתובות פרק נערה (נ' ב') דקאמר רב יוסף הבו לה מתמרי דעל בודיא אמר לו אביי אילו בעל חוב הוה כי האי גוונא מי הוה יהיב ליה מר אמר ליה דחזו לבודיא קאמינא סוף סוף כל העומד ליגזז כגזוז דמי ופירש שם רבינו חננאל דפשיטא ליה התם כרבי מאיר משום דפסקינן בפרק הכונס (ב"ק נ"ט ב') כרבי שמעון דאמר אכלה פירות גמורין משלמת פירות גמורין ואין שמין אותן אגב קרקע דכתלושין דמו (כתובות נ"א א' תד"ה סוף). הטוען לחבירו ואמר לו שני חדשים שכנת בחצרי ואתה חייב לי שכר שני חדשים והוא אומר לא שכנתי אלא חדש אחד הרי זה מודה במקצת ואם היה שכר החדש שכפר בו שתי כסף נשבע שאין הטענה בגוף הקרקע אלא בשכרה שהוא מטלטלין (רמב"ם שם ה"ה). הורו הגאונים שהאומר לחבירו שטר שיש לי בידך זכות יש לי בו וזה אומר איני מוציא שטרי כופין אותו להוציא, טען שאבד נשבע היסת (ע"פ רמב"ם שם הל' ז'—ח' ע"ש).
<h2>דף מד:</h2>
מצות עשה לדון בדין תובע ונתבע מודה מקצת או כופר הכל שנאמר (שמות כ"ב ח') על כל דבר פשע על שור וגו' אשר יאמר כי הוא זה. כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ומצוה זו כתובה בספר זה במצוה קכ"ג ובשמו תשבע בענין שבועות ונדרים. ואין לך מחוייב שבועה מן התורה חוץ משלשה, מי שהודה במקצת מטלטלין שנאמר אשר יאמר כי הוא זה כלומר זה בלבד יש לך בידי, ומי שכופר בכל ועד אחד מכחישו שנאמר לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל לשבועה קם, וכן השומרים שכתוב בהן שבועת ה' תהיה בין שניהם, ויש נשבעין אחרים ששנויים במשנה כגון הנשבעין ונוטלין והנשבעין בטענת ספק וכל השבועות שנתקנו עד רבי ורבי נתן שהיו סוף המשנה כולם כעין של תורה בנקיטת חפץ (עי' רמב"ם טוען ונטען פ"א הל' א'—ב') ובירושלמי דכתובות (דף נ"ה ב') גרסינן א"ר זירא כולן כעין שבועת התורה ירדו להם. ויש עוד שבועה אחרת שנתקנה בימי חכמי התלמוד כמו שאומר בפרק האיש מקדש (קידושין מ"ג ב') על דברי רב נחמן והאידנא דתיקון חכמים שבועת היסת ובזו אין בה נקיטת חפץ (עי' רמב"ם שם הל' ג') והיסת לשון הסתה (רש"י ב"מ ה' א' ד"ה היסת) ששבועה זו מסיתה אותו להודות.
כל החשוד על השבועה אין משביעין אותו לא שבועה מן התורה ולא שבועה דרבנן ואפילו רצה התובע אין שומעין לו (ע"פ רמב"ם טוען ונטען פ"ב ה"א). שנינו בפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ד ב'—מ"ה א' ורש"י) החשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא, שאין שם כפירת ממון ואינו רע כי אם לשמים ומקשה בגמרא (מ"ו ב') ונתני נמי שבועת ביטוי ומתרץ כי קתני שנשבע באותה שבועה שהנשבע הוא יודע שמשקר אבל שבועת ביטוי כגון אוכל ולא אוכל שיכול להיות שבשעה שנשבע שדעתו היה לקיים ואחר כך כפאו יצרו ועבר לא קתני, ופירש רש"י אינו חשוד בכך. (ופירשו) [אבל] הגאונים [פירשו] לא קתני לא מיירי אבל ודאי בשבועת ביטוי נפסל מדאמרינן בפרק הכותב (כתובות פ"ה א') ידענא בההיא איתתא דחשידא אשבועתא ופירשו בהלכות גדולות (ע"ש דף קט"ו ג') נשבעת ואינה מקיימת לפיכך אדם שעבר על חרמות שלנו הוא חשוד על השבועות (שבועות מ"ו ב' תד"ה אבל) וכן פסק רבינו יצחק. אין אדם נעשה חשוד על השבועה עד שיעידו עליו שעבר על העבירה שנפסל בה אבל בהודאה על פי עצמו לא (ע"פ רמב"ם שם ה"ג) וכל הפסול לעדות משום עבירה בין פסלנות של תורה כגון בעלי רבית ואוכלי נבילות וגזלנים (לשון רמב"ם שם ה"ב ע"ש) בין פסלנות של דבריהם כגון ששנינו שם (שבועות מ"ה א') היה אחד מהם משחק בקוביא ומלוה ברבית ואפילו באבק רבית דרבנן ומפריחי יונים וסוחרי שביעית אף בשביעית בזמן הזה דרבנן (ע"פ סנהדרין כ"ד ב' תד"ה ואלו) שכנגדו נשבע ונוטל.
<h2>דף מה.</h2>
היו שניהם חשודין על השבועה חזרה שבועה למקומה דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר יחלוקו (שבועות מ"ה ע"א). ואומר שם (מ"ז א') כי רבי אבא פירש דבריו של רבי מאיר חזרה שבועה למחוייב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. מקצת הגאונים פסקו כרבי מאיר מפני שרבי אבא סובר כמותו כמו שמביא עלה ההיא דנסכא דרבי אבא ואומר שם רבא כמותו דרבי אבא מסתברא וגם בפרק חזקת הבתים (ב"ב ל"ג ב') מביא ההיא דרבי אבא לפסק הלכה (רי"ף שבועות דף כ"ט ב'). אבל רבינו יעקב פסק (שבועות מ"ז א' תד"ה מתוך וב"מ צ"ז ב' תד"ה ה"נ ע"ש) שהלכה כרבי יוסי שהרי אומר שם עבד רב נחמן עובדא כרבי יוסי דאמר יחלוקו ורבי אבא עצמו סבר כרבי יוסי והתלמוד אומר שמתוך רבי אבא נלמוד פירוש דבריו של רבי מאיר דכיון דאמר רבי מאיר חזרה שבועה למקומה אם כן מחוייב שבועה חשיב ליה ומצינו בדברי רבי אבא שמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם סברא הוא שגם רבי מאיר אומר כן אבל רבי אבא עצמו כרבי יוסי סבירא ליה שחושבן שניהם מחוייבים שבועה ומתוך שאינם יכולים לישבע שניהם מפסידים ורב נחמן עצמו סובר כרבי אבא בפרק השואל (ב"מ צ"ז ב') גבי עסק שבועה, ודווקא בשבועה שעיקרה מן התורה על אחד מהם לכל הפחות אבל בפוגם שטרו ומת יורשיו נשבעים שבועת יורשים ונוטלין (שבועות מ"ח ב') דבשבועה שעיקרה מדרבנן אין לעשות תקנה לתקנתא ולומר מתוך שאינו יכול לישבע משלם. וכן אין אנו אומרים בשבועה דרבנן שכנגדו נשבע ונוטל כדמסקינן בפרק שבועת הדיינין (מ"א א') אלא [ה]נתבע נפטר בלא שבועה, ורבינו יצחק פירש דודאי בעלמא סבר רב נחמן כרבי אבא כדמוכח בההיא דעסק שבועה בפרק השואל אבל הכא שאני דקנסינן ליה לשכנגדו לפי שהוא חשוד ומפסיד החצי.
<h2>דף מו.</h2>
בפרק הנשבעין אמר רב יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן כשיש שם ארבעה דברים אלו, שבעל הבית זה אינו עשוי למכור כליו, וכלים אלו אין דרך להטמינן, ואדם זה שהטמינן אינו צנוע, ובעל הבית טוען שאולים אבל גנובים אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן, אא"כ מוחזק ועומד (ע"פ רי"ף דף כ"ח א'). הכי גריס רב האי גאון ובכולהו נמי לא אמרן דנאמן אלא בדברים שאינם עשויין להשאיל ולהשכיר אבל בדברים שהם עשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן פירוש ובכולהו אפילו לא יהא שם אחד מארבע דברים אלו (תד"ה בטוענו).
<h2>דף מו:</h2>
כל המטלטלין שאינם עשויין להשאיל ולהשכיר הרי הם בחזקת זה שהן תחת ידו אע"פ שהביא [ה]תובע עדים שהמטלטלין האלו ידועין לו, כיצד בגד זה או כלי זה שבידך שלי הוא ואני השאלתיו או השכרתיו לך והרי העדים שהם יודעים אותו מקודם ברשותי והנתבע אומר לא כי אלא אתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה הרי זה הנתבע נשבע שבועת היסת ונפטר, טען שהוא משכון בידו יכול לטעון לו עד כדי דמיו ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל, היו המטלטלין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן לומר אתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה אלא התובע נוטל כליו אפילו מן היתומים דהא רבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בלא ראיה בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר (ב"ב נ"ב א') אבל התובע נשבע היסת על טענת הנתבע והוא הדין ליורש שטוענין לו כך הורו הגאונים (ע"פ רמב"ם טוען ונטען פ"ח הל' א'—ג').
כתב רבינו משה (טוען ונטען פ"ח הל' ט'—י'), אל תטעה בין דברים שעשויין להשאיל ולהשכיר לדברים שדרכן להשאיל ולהשכיר כמו שטעו רבים וגדולים, שכל הדברים ראויין להשאיל ולהשכיר ודרכם להשאיל, אפילו חלוקו של אדם ומצעו ומטתו של אדם ראויין להשאיל ולהשכיר, אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר הם הכלים שבני אותה המדינה עושין מתחילת עשייתן כדי להשאילם ולהשכירן וליטול שכרן והרי הן לבעליהן כמו קרקע שאוכל פירותיה והגוף קיים כך אלו הכלים עיקר עשייתן כדי ליהנות בשכרן כגון היורות הגדולות של נחשת שמבשלין בהן בבית המשתאות וכגון תכשיטי נחשת מוזהבין מבחוץ ששוכרין אותן לכלה להתקשט בו שעיקר עשיית אלו הכלים אינו למכירת עצמן ולא להשתמש בהן בעל הבית בביתו אלא להשאילן לאחרים כדי ליהנות כנגדן או להשכירן וליטול שכרן וכן אם היה לאדם משאר הכלים ויש לו עדים שהוא משכירן תמיד ומשאילן והוחזק לו שהוא להשאיל ולהשכיר הרי הן ככלים העשויין להשאיל ולהשכיר, וכלי שהפסדו מרובה משכרו ובני אדם מקפידין עליו שלא ישאילו אותו הרי הוא בחזקת שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר כגון סכינא דאשכבתא פירוש סכין של שחיטה, אליבא דרבא בפרק המקבל (ב"מ קט"ז א'), לפיכך אפילו באו בני אדם והעידו שהשאילו או שהשכירו זה אין מבטלין בהם חזקתו אלא הרי הוא ככל הכלים והביא ראיה מפרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ב א') שרבא הוציא מן היתומין בלא ראיה זוג שעושין בו הסרבל וספר אגדה בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר, כדשלח רב הונא בר אבין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן, ולולי שנתברר לו בעדים שהם מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר לא היה מוציא מתחת ידי היתומין, כדמשמע הלשון בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, הא שאר זוגות ושאר [ה]ספרים אינן בכלל דין זה אע"פ שהם ראויין להשאיל ולהשכיר, אע"פ שמצוה להשאילם כדאמר בכתובות (נ' א') וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילם [לאחרים], עד כאן דבריו אלא שאני הרחבתי ראיה שלו. וכן משמע בהגוזל בתרא (ב"ק קי"ד ב' ע"ש תד"ה המכיר) ששנינו המכיר ספריו וכליו ביד אחר אם יצא לו שם גנבה בעיר ישבע הלוקח כמה נתן ויטול ואם לאו לא כל הימנו שאני אומר מכרן לאחר ולקחן זה ממנו וביארנו דבר זה בהלכות גנבה (עשה ע"א דף קמ"ט ג' בד"ו) ואם היו כל הספרים בכלל דין זה היה לו להיות נאמן לומר נגנבו ממנו מגו דאי בעי אמר השאלתים לו או השכרתים לו. ואע"פ שרבינו יעקב מפרש שכל הספרים בזה הדין ומה שאומר, בדברים, פירש רבינו יעקב דדווקא בספרא דאגדתא אינו בסתם בדין זה לפי שאין רגילות ללמוד בו כדאיתא בפרק הניזקין (גיטין ס' א' ע"ש) רבי יוחנן וריש לקיש מעייני בספרא דאגדתא בשבתא ומחלק באותה דהגוזל דמיירי שאנו יודעין שאין דרך של אדם זה להשאיל לזה (שבועות מ"ו ב' תד"ה וספרא ע"ש). מכל מקום מה שפירש רבינו משה נראה עיקר.
כללו של דבר חשוד על השבועה שתבעוהו אם הודה במקצת שכנגדו נשבע ונוטל ואם כפר הכל אין שכנגדו נשבע ונוטל וגם הוא לא ישבע ונפטר בלא שבועה. וכל מקום שתמצא הוחזק כפרן בכופר הכל לא שישבע שכנגדו ויטול אלא שישלם מאחר שהוחזק כפרן על תביעה זו וכן פירש מורי בשם ר"י ודלא כפירוש רב אלפס (שערי שבועות השער החמישי א' ח', השער הששי ב' ב' ע"ש), שישבע ויטול וגם ר"ת הגיה בספר רב אלפס שאין כאן שבועה על התובע.
מי שנתחייב שבועה בין מן התורה בין מדבריהם [ו]נשבע ונ(ו)טל או נשבע ונפטר ואח"כ באו עדים שהוא חשוד על השבועה אין שבועתו שנשבע כלום ויש לבעל דינו להוציא מידו מה שנטל או ישבע זה שכנגדו ויטול ממנו (רמב"ם טוען ונטען פ"ב ה"ט). גרסינן בירושלמי (שבועות דף ל"ו ב') החשוד על השבועה מאימתי מקבלין אותו משיבא לבית דין שאין מכירין אותו ויאמר חשוד אני.
<h2>דף מז.</h2>
ההיא דרבי אבא שהזכרנו [הו' בשבועות ל"ח ב'] היא בפרק חזקת הבתים (ב"ב ל"ג ב') ובפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ז א') שמעשה באחד שחטף נסכא של כסף מחבירו בפני עד אחד ואמר כן חטפתי ושלי חטפתי ופסק רבי אבא הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, מכאן אתה למד שהאומר מנה לי בידך ועד אחד מעיד עליו והנטען אומר כן הוא אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע שהרי מודה במה שהעיד [בו] העד ואין הנשבע בהעדאת עד אחד נשבע עד שיכחיש העד ויכפור בעדותו וישבע על כפירתו, לפיכך שטר שיש בו עד אחד וטען שפרעו וכן כפרן שהעיד בו עד אחד וטען שפרעו או שהחזיר הפקדון הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם (ע"פ רמב"ם טוען ונטען פ"ד ה"ח). ואומר רבינו יצחק דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא כשיש לו לידע שהרי בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה חכמים אומרים (ב"ק מ"ו א' ותד"ה דאפילו) המוציא מחבירו עליו הראייה. כתב רבינו משה (שם ה"ז) על ההיא דחמשים ידענא וחמשים לא ידענא שיש לו להחרים על מי שטוען עליו דבר שאינו יודע בודאי שאני חייב בו וזהו מתקנת הגאונים.
<h2>דף מט.</h2>
כל מי שנתחייב שבועה בין של תורה בין של דבריהם מגלגל עליו המשביעו כל מה שירצה מדברים שאם יודה [בהן] יתחייב ממון וכן המסקנא בפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ט א') דמגלגלין אף בשבועה דרבנן, ועד היכן כח הגילגול מפרש בקידושין פ"ק (כ"ח א') עד שיאמר לו ובכלל שבועה זו שלא נמכרת לי בעבד עברי ועדיין עבדי אתה, וכבר ביארנו (סוף עשה צ' ע"ש) שאין מגלגלין על השכיר (ע"פ לשון רמב"ם טוען ונטען פ"א הי"ב). גרסינן בירושלמי (שבועות דף ל"ט א') חד בר אנש אזל למידן קומי רבי זעירא וחייבו שבועה על תרין דינרין אמר לו לאו תרין דינרין אנא חייב לך הא טרפא לך, כלומר הנה הם לפניך אמר לו עוד אתה חייב מילת פלן ופלן אמר ליה רבי זעירא או הב ליה כל מה דתבע לך או אישתבע ליה לכל מה דמגלגל עלך, ואף על פי שמביא ברייתא בירושלמי בפרק המפקיד (ב"מ דף י' ב') שרבי יוסי חולק על זה רבי זעירא סובר כתנא קמא וכן הלכה דמעשה רב, וזהו לשון הברייתא שומר שאמר הריני נשבע ואיני משלם ראה אותן מגלגלין עליו וחזר ואמר הריני משלם חוששין אמר רבי יוסי לא חייבתו תורה שבועה להחמיר אלא להקל שאם רצה לשלם ישלם לא רצה לשלם ישבע, כך כתב רב אלפס (שבועות דף ל"ג ב'), וחוזר בו ממה שפירש בשערים שלו (שער י"ז). וכן פירש רבינו יצחק בר רבי אברהם. גרסינן בירושלמי (קידושין דף ל"ו א' ע"ש ובקה"ע ומה"פ) חד בר אנש קם על חבריה בשוקא א"ל הב לי קיתונא וסב דינרין אתא עובדא קומי דרבי מנא אמר ליה את אודיתא ליה בדינרין ואיהו לא אודי לך בקיתונא הב ליה דינרין.
הטוען על חבירו טענות הרבה אין משביעין אותו על כל טענה וטענה אלא שבועה אחת על הכל (רמב"ם טוען ונטען פ"א הי"ד). כל הטוען טענה על חבירו שאם הודה בה אינו חייב לשלם ממון אע"פ שכפר אין מחייבין אותו היסת ולא חרם סתם, כיצד אתה אמרת שתתן לי מנה לא היו דברים מעולם אין מחרימין על זה וכן כל כיוצא בדברים אלו (ע"פ רמב"ם שם הט"ו). אתה חבלת בי לא היו דברים מעולם הרי זה נשבע היסת שאע"פ שאינו משלם קנס על פי עצמו משלם שבת וריפוי על פי עצמו, אתה ביישתני לא היו דברים מעולם אם היו במקום שגובין בו קנסות הרי זה נשבע היסת שאילו הודה היה משלם בושת (רמב"ם שם הט"ז ע"ש ובמ"מ) בד"א שהמודה בקנס פטור כשהודה בדבר שהוא חייב עליו קנס כגון שאמר חבלתי בזה אבל אם אמר חבלתי בזה והביא עלי עדים כבר וחייבוני ליתן כך וכך בנזקו הרי זה חייב לשלם כדמשמע בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מ"ב א'), לפיכך אם טען הטוען שבית דין חייבו אותו לשלם לי מאה דינרין מפני שחבלת בי והוא אומר לא היו דברים מעולם הרי זה נשבע היסת וכן כל כיוצא בזה (ע"פ רמב"ם שם הי"ז).
